היום מתקיים מרתון ירושלים.
בעבר לא הייתי מייחסת לכך תשומת לב, אך לאחרונה אני שומעת על יותר
ויותר אנשים המתכוננים לריצת מרתון.
כמו כן גם מספר המרתונים בישראל עולה בצורה ניכרת, רק לפני חודש
התקיים מרתון תל אביב, ולפניו מרתון טבריה.
בכל מקום שאני מסתכלת אני רואה אנשים רצים, וקבוצות ריצה.
בהתחלה חשבתי נו טוב, עוד טרנד שסוחף אחריו אנשים, אבל בחצי השנה
האחרונה אני מלווה אדם יקר לי בהכנות למרתון.
אני רואה איך האימונים הופכים להיות קשים יותר ויותר ואיך כל כך קל
להרים ידיים בעיקר כשרצים בשרב או בגשם שוטף.
אבל משהו פנימי גורם להמשיך ולהמשיך ובסוף כמובן גם לסיים את המרתון
ולהרגיש שהכל אפשרי.
בחיי היום יום אנחנו רצים ריצות קצרות ומהירות, ספרינטים, אנחנו
מסמנים לנו מטרות קצרות טווח, ואז רצים להשיג אותן.
למשל אם אנחנו מעוניינים בקידום בעבודה, לתקופה, אנחנו נעשה הכל כדי
להשיג את העבודה אך מרגע שהשגנו רובנו ינוחו על זרי הדפנה.
לא כך ההתנהלות של עסקים קטנים ובינוניים.
אלו מאיתנו שאזרו אומץ לפתוח עסק יודעים שככל שנרוץ ריצות קצרות כך
נישאר יותר במקום.
ניהול עסק הוא ריצת מרתון שאין לה יעד סופי. ברור שהמטרה הינה למקסם
את רווחיות העסק, אך הגבול אינו ברור.
ככל שנשקיע יותר, נתאמן יותר, נציב לעצמנו מטרות כך הריצה שלנו תהיה אפקטיבית ויעילה יותר.
כדי שעסק יוכל לצמוח ולהצליח, צריך בריצה, מצד אחד הרבה אורך רוח, ומצד שני צריך
להשאיר רזרבות נפשיות, כספיות, יזמיות להמשך הדרך.
ולכן צריך לרוץ בקצב יחסית אחיד ולדעת מתי לדחוף את עצמנו יותר ומתי
לנשום ולהסתכל מה עברנו ולא פחות חשוב לאן פנינו מועדות.
כמנהלים אנו צריכים להציב מטרות ברות ביצוע, וחשוב יותר לשרטט את
המסלול,
לבדוק היכן הדרך תהיה קשה,
כיצד לתמוך בשותפים שלנו לריצה,
מתי להאיץ,
מתי
להוריד הילוך ומתי לקחת אתגרים חדשים.
ריצת המרתון שהעסק חי בו לא צריכה להפחיד אותנו מהתנסויות ומטכנולוגיות
חדשות, ההפך הוא הנכון,
צריך לשאוף קדימה,
לתכנן את המסלול הנוכחי ואת המשכו
בעתיד,
צריך לדעת מתי ואיך להשקיע בעסק,
אך צריך לזכור כל הזמן, ספירנטים מעייפים
ולכן עלינו לקחת על עצמנו יעדים שאפתניים אך ברי ביצוע.
עסק מצליח הוא עסק שכל הזמן מתאמן, לא נח לרגע, נמצא בתחרות מתמדת אך עם זאת יודע את גבולותיו ושומר אנרגיה להמשך הדרך.
